כשנהפכתי לראשונה לאמא בגיל 30 הייתה לי איזושהי פנטזיה על האמא המושלמת שאני אהיה. הבטחתי לעצמי שאעשה הכל כדי להיות כל הזמן רגועה עם הילדים, מכילה, קשובה ומחוייכת. בנוסף, פינטזתי על איך אהיה בשליטה מלאה על איך שהילדים שלי מתנהגים בבית ומחוצה לו/על מה הם אוכלים/ על כמה שעות הם ישנים ואפילו על כמה הם יהיו מאושרים.
בשנים הראשונות לחייהם הייתי פיזית רב הזמן איתם (בבית, בגינה, אצל חברים ומשפחה) וכבר בהתחלה הבנתי שהצבתי לעצמי רף לא מציאותי. הייתי עייפה רוב הזמן, מותשת ומוטרדת מה שהוביל באופן טבעי ליצירת בליל של רגשות כלפי הילדים שלי. בעודי מתמודדת עם ההתפכחות מהאשליה שלעולם לא אחוה רגשות שליליים כלפי ילדיי, חייתי באשליה אחרת שיש לי שליטה עליהם. הייתה לי מין תחושה שאני יודעת הכל לגביהם, רואה הכל ויכולה לשלוט כמעט בהכל.
אבל בשנים האחרונות תחושת השליטה הזו התחילה להתפוגג.
שלושת ילדיי חצו כאמור את הגיל הרך (13,11,8) והרבה משעות היממה שלהם הם מבלים מן הסתם בלעדיי.
מצד אחד, אני חווה תחושת שחרור מסוימת מעצם כמות השעות שהתפנתה לי בפועל להתעסק בדברים מקצועיים ואישיים שלי, ומצד שני לפעמים אני חווה תחושה של חוסר אונים מעצם ההבנה שיש דברים שעוברים עליהם שאני לא חשופה אליהם ושאולי הם גם לא מספרים לי.
מכיוון שאני מאמינה גדולה שבדברים שאין לי שליטה עליהם, חבל לבזבז אנרגיות שלא מקדמות אותי, אני מנסה להתמקד בתחושת השחרור ופחות בתחושה של חוסר האונים.
כך גם באחד הדברים שהכי חשובים לי כאמא שהיא גם מאמנת לאורח חיים בריא ומדריכת פילאטיס וזה התזונה של הילדים שלי. באידיאל שלי הייתי רוצה שגם אני וגם ילדיי נאכל אך ורק אוכל בריא ומזין. אבל בגלל שאני כבר ילדה גדולה (את גיל 40 חציתי כבר לפני כמה שנים) ומבינה שאין מושלם המטרה שלי היא ריאלית – שילדיי ימעיטו באכילת סוכרים פשוטים ומזונות מעובדים ושירבו באכילת מזונות בריאים וכמה שיותר טבעיים מקבוצת החלבונים, הפירות והירקות.
כשהם היו קטנים יכלתי לשלוט במתי יאכלו את המתוק הראשון שלהם (רק אחרי גיל שנה), בכמה ממתקים יאכלו ביום (1) ובכלל איזה אוכל ייכנס אליהם לגוף.
כיום כילדים בוגרים, הם מבלים המון שעות מחוץ לבית וחשופים לאוכל בבתים אחרים שלפעמים הוא בריא יותר ולפעמים פחות וכמובן יכולים לקנות לעצמם באופן עצמאי אוכל בסופר או בכל מקום אחר.
מה שנותר לי לעשות כדי להשפיע עליהם לטובה בתחום התזונה ולגרום להם להפעיל שיקול דעת בריא באוכל שהם מכניסים לגוף שלהם הוא בעיקר:
1. לשמש להם מודל אישי באוכל שאני בוחרת להכניס לגוף שלי, בין אם זה בבית ובין אם זה בארוחות משפחתיות מחוץ לבית (ולא להתרגש כשהם לא בוחרים לאכול את מה שאני אוכלת).
2. ליצור בבית באלאנס בנושא התזונה -
באופן אישי אני פחות מאמינה במשפט הידוע של "לא להכניס אוייבים הביתה" שמשמעו שאוכל שהוא פחות רצוי, אסור לו להיות בבית. הרציונל שעומד מאחוריי ההתנגדות שלי למשפט הזה, הוא שאני מאמינה שאם לא אכניס את ה"אוייבים" הביתה (קרי – ממתקים ודומיהם), יווצר אצל הילדים שלי חסך והם ימלאו את החסך הזה בצורה לא מאוזנת אצל חברים בבתים אחרים. אמנם נדיר שתמצאו אצלי בבית ממתקים עם צבעי מאכל סינתטיים וחומרים משמרים, אבל בהחלט תמצאו אצלי בארונות שוקולדים ומיני חטיפים שהם מבחינתי הרע במיעוטו (כדוגמת בייגלה, פופקורן ושוש)
3. לחזק אותם כשבוחרים בחירות תזונתיות מוצלחות:
· משבחת אותם כאשר הם בוחרים לנשנש פרי במקום ממתק.
· משבחת אותם כאשר הם מגדילים את רפרטואר האוכל הבריא שלהם (גם אם זה ממש בקטנה כמו אכילת החלבון והחלמון בביצה הקשה במקום רק את החלבון).
· מגישה לשולחן האוכל מגוון של מזונות בריאים, מציעה להם לטעום ולא מבקרת אותם אם הם בוחרים שלא.
· מעודדת אותם לאכול את הדברים הפחות בריאים במנות קטנות או פחות פעמים בשבוע (לדוגמה בקיץ לאכול יותר קרטיבים מאשר ארטיקים, להנות מטילון גלידה קטן במקום גדול, לבחור לפעמים לאכול את הגלידה בכוס במקום בגביע וכמובן לשבח כל פעם שבוחרים בכוס ולא בגביע).
האם יש לי 100% הצלחה?
בוודאי שלא!
האם גם אני אוכלת 100% בריא?
בוודאי שלא!
אבל –
האם אני רואה שיפור בתזונה שלהם?
בהחלט כן!
בעיניי זה מה שחשוב ולכן על המגמת שיפור הזו אני שמה את הזרקור ומתוך כך מאמינה שהזרקור הזה יילך ויגדל כך שבעתיד הקרוב והרחוק יגברו הסיכויים שהם ייבחרו לאכול אפילו עוד יותר בריא מהיום! (מה שגם לי קרה ועדיין קורה עם השנים)
איך זה עובד אצלכם בבית?
מתחברים לפעולות שאני משתדלת לעשות אצלי בבית כדי לקדם אכילה בריאה יותר?
יש לכם טיפים נוספים עבורי?:)
אשמח שתשתפו אותי!