בתאריך ה 2.5.2010 גור הבן האמצעי שלי נולד בלידה טבעית.
על פניו נראה שמדובר במשפט אינפורמטיבי גרידא ללא מסר מיוחד.
ובכל זאת, אם בחרתי לפתוח את הבלוג שלי עם משפט כזה, אז בטח יש דברים בגו, נכון?
בואו נתחיל -
עוד בכניסה להריון הראשון הייתה לי ידיעה ברורה שאת כל ילדיי אלד בלידות טבעיות. משהו בבטן (תרתי משמע😊) אמר לי שזה יהיה הדבר הכי נכון עבורי ועבור התינוקות שלי ומיד בכניסתי להריון הראשון (2007) התחלתי ללמוד את נושא הלידות הפעילות והטבעיות. קראתי ספרים, תרגלתי באופן יומיומי ומבחינתי לא הייתה דרך אחרת ללדת. הלידה הראשונה הסתיימה בלידה טבעית (2008) לפי הספר.
בכניסה להריון השני לא היה לי ספק, בעיקר כאחת שיש לה כבר ניסיון מוצלח בלידה טבעית, שגם הלידה השניה תהיה טבעית ופעילה. רק משהו אחד לא לקחתי בחשבון והוא שגם לעובר שלי יש אמירה משלו - בפעם ראשונה כשפגשתי אותו באולטראסאונד הוא היה במצג עכוז, מה שעמד בניגוד מוחלט לתוכניות הלידה הטבעיות שלי (מכיוון שבמצג עכוז אופציית הלידה היחידה היא ניתוח קיסרי).
בבדיקות הראשונות ניסיתי להרגיע את עצמי שמדובר בשלבים התחלתיים של ההריון ושברור שהעובר יתהפך למצג ראש כך שנוכל לעבור ביחד לידה טבעית. התבדתי. בכל בדיקה ובכל אולטראסונד שהייתי, העובר שלי היה בדיוק באותו מנח הפוך.
ההריון המשיך להתקדם ובבדיקה שנקראת "סקירה מורחבת" בשבוע 33 אצל רופא מומחה, הרופא הראה לי את מצג העכוז שבו נמצא העובר שלי ולחשש שלי שלא אצליח ללדת אותו בלידה טבעית, הוא ענה "התינוק במצג עכוז והוא מושרש בצורה כזו שהוא לא יוכל כבר לזוז"
התגובה החד משמעית של הרופא שמסקנתו הייתה שאין מנוס מניתוח קיסרי, מאוד הטרידה והעציבה אותי ולא התיישבה לי עם תחושת הבטן שלי שאני את התינוק הזה אלד בלידה טבעית.
מצד אחד מאוד סמכתי על הרופא הזה ועל הניסיון העצום שיש לו בתחום, מצד שני לא הצלחתי להתעלם מהידיעה הברורה שהייתה לי שההריון הזה יסתיים בלידה טבעית (אם כי לא ידעתי בדיוק איך)
בנוסף, כמה ימים לאחר הבדיקה אצל הרופא מומחה, הלכתי לבדיקת אולטראסאונד שגרתית אצל רופא הנשים שלי שליוה בזמנו את ההריון הזה. הבדיקה הראתה בדיוק את אותו מנח עכוז שראיתי לאורך כל ההריון. שיתפתי את הרופא במסקנה של הרופא מומחה וברצון שלי ללדת לידה טבעית ועל ההתנגשות בין שני הדברים.
התגובה של הרופא הייתה – "הכל עוד פתוח, תאמיני"
יצאתי ממנו מעט מעודדת, אם כי גם מאוד מבולבלת איך זה יכול להיות ששני רופאים מקצועיים ומצוינים מסתכלים על אותה בדיקה ומפרשים אותה ואת עתידה אחרת לגמרי.
בכל אופן, החלטתי שלמרות שנראה שהסיכויים לא לטובתי, אני אנסה לעשות את המיטב שאני יכולה כדי להשפיע על המצב ובתקוה לשנות אותו (שלא לומר – להפוך אותו)
התייעצתי עם נשים שהיו במצבי ועם יודעי דבר אחרים שהמליצו לי לעשות את אחד משלושת הדברים הבאים:
1. לשחרר את הפנטזיה של לידה טבעית ולהשלים עם העובדה שאלד בניתוח קיסרי
2. לקבוע תור להיפוך חיצוני שבו רופא בבית חולים מבצע היפוך ידני ואקטיבי של התינוק ואו שזה מצליח או שלא
3. להאמין שעדיין יש סיכוי שהעובר שלי יתהפך ולנסות לעזור לו בדרכים טבעיות – תרגול של כל מיני מנחים הפוכים/עמידות שש עם תנועתיות עדינה וכד', ובו זמנית לנסות להתנתק מכל הרעשים הסביבתיים ולהסביר לעובר שלי שיהיה נכון לו ולי ללדת בלידה טבעית
אחרי הרבה תהיות והתלבטויות בלתי פוסקות, הרגשתי שזה לא יהיה נכון לוותר באותו שלב על החלום שלי ללידה טבעית וגם לא הרגשתי שזה יהיה נכון לגוף שלי לעבור היפוך חיצוני יזום.
הרגשתי שאני רוצה לעזור ככל שאוכל להיפוך התינוק באופן טבעי והכנתי את עצמי למצב שלמרות שאעשה את רב המאמצים – הם לא ישאו פרי ושאצטרך להשלים עם ניתוח קיסרי ואם כך יהיה, אז כך כנראה צריך להיות.
קבעתי עם הרופא נשים שלי דד ליין לשבוע 37 שבו במידה ויראה באולטראסאונד שהתינוק שלי נמצא עדיין במצב עכוז, נאלץ לקבוע תור לניתוח קיסרי
מעודדת ונחושה התחלתי לתרגל באופן יומיומי ובאמונה שלמה את כל מה שלמדתי והתחברתי אליו (לא להכל התחברתי) שיוכל לעזור לי להיפוך של התינוק שלי.
הקפדתי על ביצוע התרגילים בסביבה שקטה תוך כדי התכנסות פנימה לעולם שבו רק אני והתינוק שלי נמצאים. הסברתי לו למה יהיה נכון לשנינו שיתהפך למצג ראש ושנעבור לידה טבעית ועזרתי לו עם היד שלי על הבטן להבין את הכיוון שבו הוא צריך לנוע כדי להיות מוכן לזינוק בצורה הטובה ביותר.
יום לפני הבדיקה הגורלית (כשאני בשבוע 37) אצל הרופא שתקבע האם אני הולכת לניתוח קיסרי או ללידה רגילה, שכבתי לי בספה עייפה ומותשת וכמובן מתוחה לקראת הבדיקה. בעודי עוצמת עיניים ומנסה להרגע הרגשתי כאב חד בבטן וראיתי תזוזה משמעותית בבטן שלי מלמעלה למטה עם כיוון השעון! קפצתי מהספה ואמרתי לבעלי ששכב בספה שלידי – "אם עכשיו התינוק לא התהפך, אז אני קומקום!
יום למחרת בבדיקת האולטראסאונד האחרונה ראינו את התינוק במצג ראש מוכן ומזומן לזינוק ושבועיים אחרי נולד בלידה טבעית ופעילה.
ועכשיו לחלק הכי חשוב בעיניי בבלוג הזה – המסרים שלי:
1. אין לנו שליטה על המציאות , אבל תמיד יש לנו שליטה על התגובה שלנו אליה
(לא יכלתי לשלוט על מצג העכוז של העובר אבל כן יכלתי לשלוט בתגובה שלי לזה)
2. התגובה שלנו אל המציאות יכולה לעשות שינוי אמיתי
(ההחלטה שלי לא לקחת את מצג העכוז כתורה מסיני, הובילה אותי להיות אקטיבית ובסופו של דבר לעזור לעובר להתהפך)
3. גם כשהכל נראה סטטי וידוע מראש, יש לנו חופש בחירה לאיך להגיב למצב הזה
(הבחירה שלי לא להאמין עד הסוף לרופא המומחה שהעובר מושרש וכבר לא יזוז, היא הדוגמה לחופש בחירה במקרה הזה)
4. אמונה בטוב (לאוו דווקא דתית) היא בעיניי הדבר המשמעותי ביותר לאושר שלנו ולשליטה על החיים שלנו. היא נמצאת מעל לכל הסטטיסטקות והנבואות של האנשים מסביבנו
(האמונה שבסופו של דבר הכל יקרה לטובתי, אם באמת אתחבר לרצונות ולרגשות שלי, הובילה ללידה שהייתה הכי נכונה עבורי ועבור התינוק שלי)
סיפור הלידה הפרטי שלי הוא כמובן רק סיפור אחד מיני רבים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, שממחיש את החופש שתמיד זמין לנו. החופש לבחור איך להגיב לכל סיטואציה שמתרחשת ונקרית בדרכנו. והחופש להאמין, להאמין בטוב ולהרגיש אותו מגיע.
תנסו לבדוק מתי במהלך החיים שלכם קרו מקרים שהרגשתם שמצד אחד הסוף ידוע מראש, מצד שני אתם רוצים לשים סוף אחר לסיפור ובכוח האמונה והחופש לבחור איך להגיב למקרים האלו – שינה את הסוף של הסיפור?
אשמח שתשתפו אותי
שלכם/ן
גלי